מדוע נעשים חלק מן המוסלמים למתאבדי-נפץ, או “מתים-על-קידוש-האלוהות”? למעשה שני מושגים אלו הנוגדים האחד לשני, מחד המתאבד עלוב הנפש, הרצוץ, ומאידך גבורת המוות-על-קידוש, מדגימים את המשמעויות השונות באופן יסודי של המילים שבהן יבטאו המערבי והמוסלמי הממוצע את תשובותיהם לשאלה דלעיל. במילים אחרות, העובדה שהמערב חושב אותם למתאבדים בעוד המוסלמים חושבים אותם לגיבורים מעידה כמגילה גדושה על ההבדל בהנעה.
מבחינת המוח המערבי החילוני, המוסלמים פשוט מתוסכלים: מדוכדכים ומדוכאים, אין להם מה להפסיד, ועל כן המוסלמים (על פי תובנת המערב) מכלים את ייסוריהם בשמה של מטרה “אצילית” - אם ב"שחרור” אל- אקצה או בהפלת מגדלים בארצות הברית. כל הדיבורים אודות האיסלאם, מחויבויות, או 72 הבתולות בגן עדן, הכל כיסוי להנעה האמיתית: נקמה מחד, ובריחה מן המציאות המדכדכת מאידך. לאחרונה הוזכר גם נאשם נוסף: כלימה. אל-קעידה נוקט בהטלת כלימה דרך אונס נשים – וגברים- והופך אותם למתאבדים.
מאידך, מבחינה מוסלמית טהורה, מוות-על-קידוש איננו רק הבטחה לגן העדן לעולם ועד – דבר שרוב המערביים מתיחסיים אליו כ"טיפשי”, ואילו המוסלמים באופן רציני ביותר – אלא גן-עדן המספק את התאווה השוקקת ביותר של הגבר. ואכן, בעוד שגן העדן הנוצרי הוא רוחני באופן מזוקק – “לא ינשאו ולא יתנו ידם לנישואין” (מתיאס 22:30) ולכן לא “מפתה” במיוחד, חלק מן התיאורים המוסלמיים לגן העדן הם סיפוקי-תאוות ללא מצרים.
יש דוגמאות רבות בכתובים. ראו קוראן 36:55-56: “שוכני גן העדן באותו יום יהיו עסוקים בפעילות מלאת הנאה, (שורלין פקיהון) הם ונשיהם, מסובים על כריות גבוהות.” יש מן הפרשנים המוסמכים ביותר כגון איבן קתיר שפרשו כדלהלן: “עסוקים בפעילות מלאת הנאה” משמעותה “יהיו עסוקים בביתוק בתולות” (ראה גם בתפסיר אל-גלאיאן, המסכים עם פירוש זה)
למרות האמור לעיל קשה להאמין שמוסלמי כלשהו ישתוקק להיות מתאבד-נפץ רק מכיוון שהוא תאב לקיים יחסי מין לעולם ועד – גם אם העיד הנביא בכתובים שגברי גן העדן יתחמשו באון הגדול פי מאה מאשר בן תמותה רגיל (על מנת שיוכלו להתמודד עם הבתולות המרובות מיני ספור). יתר על כן, מה על הנשים, שחלקן במתאבדי הנפץ הולך ועולה? מין איננו הנעה משמעותית לגביהן.
ובכן, לפני שנגיע לסיכום שמוסלמים משתוקקים ליהפך למתאבדי-נפץ רק בשל תסכול, בושה, וייאוש, יש לזכור שמעבר להבטחות גל גן-עדן תאוותני יש עוד סיבה, הפוכה, שמשפיעה בסתר על המוסלמי לחפש את המוות-על-קידוש. מדובר בתורה המוכרת למועטים בלבד הקרויה אדהאב אל קאבר או “עינויי הקבר”. כל אדם המתעמק בכתבי האיסלאם פגש את הביטוי המיוחד הזה. כל אדם שהאזין לדרשה מוסלמית הוזהר חמורות ממנו. עינויי הקבר היא תורה מאוד אמיתית שיש לה היכולת לדחוק את המאמינים למחוזות הייאוש – ראיתי גברים ונשים שהופיעו בטלביזיה הלוויינית בערבית שתיארו את הזוועה שהביאה תורה זו לחייהם – ואת הלהיטות להימנע ממנה בכל דרך אפשרית. בהתבסס על קריאה מדוקדקת של מקורות האיסלאם, הנה תצוגת תכלית של תורת החיים-לאחר-המוות באמונה הסונית-איסלאמית
ראשית, נאמר במקורות שהנשמה חוזרת אל הגופה כאשר מכינים אותה לקבורה. בעוד נושאי הארון מביאים את הגופה אל הקבר הנשמה הולכת אחריהם ומקוננת “אוי ווי, לאן הם נוטלים אותי – בעוד הקבר הפעור מילל “אני בית הזוועה, בית הבדידות, בית העפר, מקום רימה ותולעה.” לאחר שהונחה הגופה במקומה בידי הקברנים “שומע” המת את הקברנים הפוסעים ממנו והלאה – ומשתמע, לפי העינויים הצפויים ועל פי חכמי הדת (אולמה), שהמתים חשים, (לכן מקובל על המוסלמים לדבר אל המת - ה"שומע” - בכל עת שיעברו ליד קברו).
כל נשמה באשר היא, לאחר שנקברה ביחד עם הגופה, נשפטת על ידי שני מלאכים. החדית קובעת: נשמת המת שבה לגופה, אז מגיעים שני מלאכים ומושיבים אותו לתשאול, “מי אלוהיך, מה דתך ומי נביאך”. אם יענה אללה, איסלאם ומוחמד, באותו סדר, דינו גן עדן. אם לאו, יחולו עליו העינויים.
לכאורה, אלו שאלות שעליהן ניתן לענות על נקלה וגם המוסלמי שאדיקותו מזערית יוכל לעבור את חקירת השאול הזו ללא פגע. הפחד של המוסלמים להיכשל במבחן קשור בפטאליזם המוסלמי הידוע לשמצה: “את המאמינים יחזק אללה במילה מוצקה, בעולם זה ובעולם הבא. אך את הרשעים (בעולם הזה ובעולם הבא) הוא מבלבל, ועושה כרצונו” (קוראן 14:27). האולמה פרשו את הפסוק כך שעיקרו הוא תשאול של המלאכים ויכולתו של המת –וביתר דיוק, רצונו של אללה –לענות אל-נכון או לשגות.
ובאשר לכופרים ולמוסלמים שאינם אדוקים (אל-מוסלים אל עאסי) תשובותיהם למלאכים מהוססות. לאחר שספגו תוכחות מפי המלאכים ו"בת קול מן השמיים”, מתחילים עינויי הקבר בכל עוזם.
ראשית, כותשים המלאכים את הגופה באמצעות “פטיש ברזל אדיר” – כזה שאין דומה לו בעולם הזה”, בעוד המת צווח באופן שכל הברואים, מחוץ לאנשים ולשדים, שומעים.” עוד חדית קובעת שהמקבת, “לו הוטחה בהר היה נכתש לעפר. המת אכן נכתש לעפר אך אללה מקומם אותו כדי ששוב תפגע בו המקבת” וכך לעולמי עד.
הלאה. נאמר שהקבר מתכנס מסביב לגופה, עד התפוקקות עצמותיה – וזאת כאשר הנשמה לכודה בתוכה, סובלת, נחנקת. יש מן החכמים הטוענים שהמתים – בעודם סובלים ומתענים – שוהים כך עד ליום הדין.
וכאן תורו של שרף הקבר (אל-שאיה על אקרה) שתרגומו “הקרח האמיץ” אשר תוכנן בידי אללה על מנת להרבות עינויי המתים, אשר “אוכל את בשר המת מראש עד בוהן, ואז מתחדש הבשר, ושוב אוכל אותו הנחש, וכולי..” ועוד חדית קובעת אודות הנחש שאיננו אלא שבעים דרקונים “אללה ישלח בו שבעים דרקונים, ולו נשף אחד מהם על האדמה, הייתה כולה קמלה לאבדון. הם יקרעו וישברו וילעסו את בשרו עד ליום הדין – בעוד הוא צווח כך שלא אדם ולא שד יכולים לשמעו. ועוד חדית המספרת כי במת ישולחו 99 דרקונים שכל אחד מהם מכיל 70 שרפים, ולכל אחד מהם תשעה ראשים – סכום של 62370 ראשי שרף המענים את הגופה לעולם ועד.
בשלב זה יחשוב הקורא המערבי שהגענו לנקודת האבסורד, לא יתכן שמוסלמי אכן יאמין בדברי ההבל הללו, שהכל שטויות, ולא יתכן שידחקו איש לפעולה, לבטח לא מעשה ההתאבדות. להאמין (על פי מוחמד) שאחד מן העוונות הנוראים ביותר המשלחים את האדם לעינויי הקבר הוא ליקוי בהיגיינה לאחר הטלת שתן צריך להוביל למסקנה שכל זה הבל הבלים, לבטח לא עילה נכוחה לייאוש המוסלמי.
וכאן אנו נכנסים לעולם המתעתע של משמעות המילים (אפיסטמולוגיה). כל תרבות נכונה עם המקורות שלה, גשמיים ורוחניים שבהן מתבטאת התפיסה של הידע וה"אמת”. בעבור האיסלאם עמו התווך הוא הקוראן, ואחריו אוצר הכתבים העצום של החדית, - ובמיוחד “ששת המופלאים” שעליהם מבוסס התאור דלעיל של עינויי הקבר, והם הבסיס לכל האמת ואמיתות. יתר על כן, כל הכתוב במקורות אלו נתפש ככתבו וכלשונו. אותה הצמדות לכתובים שכופה על המוסד הסמכותי ביותר של האיסלאם, אל-אזהאר, להוציא פסק הלכה המעודד נשים להיניק גברים זרים, כופה על המוסלמים של העת החדשה להפנים את עינויי הקבר ככתבם וכלשונם, הלמות מקבות, 62370 נחשים מכישים, והכל מכל כל.
כל הצופה במרקע הערבי-מוסלמי ידע אל נכון שעינויי הקבר, כפי שתוארו, החדירו פחד וזוועה לחייהם של מוסלמים. אני עצמי צפיתי בתכנית על המרקע שבה תארה אישה מוסלמית צעירה ברגשות עזים ומטר דמעות את פחדיה החולניים מפני העינויים. גם צפיתי בחכמי הדת על המרקע, אף הם מזילים דמעות מלוא הדלי, המקוננים על גורלם של אותם מוסלמים “מתונים” שדינם נחרץ לחוש את עינויי הקבר. מוסלמים חוזרים בשאלה טוענים שהשייח’ים מטפחים באופן קבוע את הפחד מעינויי הקבר במהלך חיי הצעירים הנתונים למרותם.
העובדה היא שגם האדוקים שבמוסלמים נתונים לפחד עינויי הקבר. בשיחתו אודות ידידו האדוק שנפטר סעד איבן מועאד אומר מוחמד כדלקמן: “בקבר שולט הלחץ, ולו יכול אדם להימלט ממנו, חזקה על סעד איבן מועאד שהיה עושה כך, שכן בעבורו נרעד גם כס הרחמים.” יתר על כן, ישנה חדית מפורסמת שבה אומר מוחמד: ה"אומה” תיפרד לשבעים ושלוש מגזרים, - כולן ילכו לאש השאול חוץ מאחת שתינצל. במילים אחרות, מעטים המוסלמים שיש להם ביטחון שימלטו מאימת עינויי הקבר.
ובכל זאת, מה לכל האמור לעיל ולג’יהאד בכלל, ולמוות-על-קדוש/התאבדות-נפץ בפרט? המון. באותה מידה שעינויי הקבר מטילים מורא עצום במוסלמים כך ימצאו הדרכים להימלט מהם. שלוש דרכים הוגדרו. השתיים הראשונות הן מקריות. מוסלמים שנפטרו ביום ששי (אל-ג’ומעה, יום ההתוועדות המוסלמי) ומוסלמים שמתו מכאב בטן, להם יש חנינה מן העינויים. מדוע? כי הנביא אמר. מאידך חכמי הדת הזדרזו להצביע על הדרך השלישית, מוות על קידוש אללה פי סאביל אללה, בשם אללה, דהיינו, במהלך הג’יהאד. למעשה, כך נאמר בחדית שבה נתקלתי במהלך התרגום של כתבי אל-קעידה, מפי מוחמד לאמר:
“המת-על-קידוש מיוחד לאללה. הכל נמחל לו מטיפת הדם הראשונה. כסאו בגן העדן, שם ילבש בגדי אמונה מקושטים. הוא ינשא לשחורות העיין, ולא ידע את עינויי הקבר, ויהיה שמור מפני הזוועה האיומה (השאול). על ראשו ישא כתר כבוד, אבן אודם שערכה גדול מן העולם וכל תכולתו. הוא יזדווג עם שבעים ושתיים שחורות העיין ויציל משחת שבעים מבני משפחתו.”
תורת עינויי הקבר מזכירה לנו כמה חשוב להתייחס באופן רצינית לתורות האיסלאם – ולא משנה עד כמה משונות או מוזרות. ביטולן כלאחר יד רק מכיוון שהן נראות לנו מטופשות, היא שחצנות לשמה. מן דהוא שירצה לשפר את התופעה של מוסלמים מתאבדי-נפץ מתוך שיקולים “חילוניים” חייב גם להכליל במערכת השיקולים גם את הנזק הפסיכולוגי שגורמות תורות מוזרות שכאלו.
לסיכום, טוב להגות בעובדה שאם תורות שאינן מוכרות לרבים כגון תורת עינויי הקבר נודעה להן היכולת לדחוק מוסלמים לבקש את דרך המוות-על-קידוש, מה על תורות מחייבות ידועות בהרבה כמו הג’יהאד בכבודו ובעצמו? על אחת כמה וכמה.
