מאז ה-11 בספטמבר 2001, כשאור הזרקורים הופנה לאוסמה בן-לאדן, הוא מקפיד להציב בפני האמריקנים שאלות, שעליהן הוא סבור, כנראה, אין תשובות. כך, את המסר האחרון שלו לציון תאריך ה-11 בספטמבר – לאחר שמיחזר שוב את הסיפור שהג’יהאד על אמריקה הוא פרי תמיכתה בישראל, ואת תלונותיו מזה שנים על כך שהיא “מנצלת” נשים ומסרבת לחתום על אמנת קיוטו – הוא סיים בהרהורים כדלקמן: “עליכם לשאול את עצמכם אם ביטחונכם, דמכם, בניכם, כספכם, מקומות העבודה שלכם, בתיכם, הכלכלה שלכם ושמכם הטוב – חשובים לכם יותר מן הביטחון ומן הכלכלה של הישראלים”.
למעשה, בן-לאדן וחבורתו הבהירו לכל מאן דבעי, שאם תתפוגג תמיכתה של אמריקה בישראל, יתפוגג גם הטרור האיסלאמי. וכך אמר באותו מנשר אחרון: “הרשו לי לומר את אשר חזרנו והדגשנו פעמים רבות במשך רבע מאה: הסיבה לסכסוך בינינו וביניכם הוא תמיכתכם בישראלים בעלי בריתכם, הכובשים את אדמתנו פלסטין”.
טוב ויפה. אלא שבכל הודעותיו ומנשריו של בן-לאדן מועלית שאלה פשוטה והגיונית, ההופכת את כל הרהוריו וקושיותיו לחסרי חשיבות. אולם, לפני שננסח את השאלה, כדאי לשים את הדברים בהקשרם ההכרחי: ההיסטוריה ותורת האיסלאם – כשהראשונה בדרך כלל משקפת את השנייה – חושפות את העובדה, שהעוינות והתוקפנות של האיסלאם כלפי לא-מוסלמים היא מעל ומעבר לכל תלונה על “עוולה” זמנית או מקומית כלשהי. בקיצור, האיסלאם על פי כל האסכולות הקלסיות – לאו דווקא ה"קיצוניות” – מחויב בהכפפת העולם למרותו.
מבחינתם של מוסלמים מסורתיים, קביעה מטרידה זו פתוחה לדיון ולפרשנות בדיוק באותה מידה כמו החובה החלה על המוסלמי להתפלל. זו הסיבה שלא-מוסלמים נבונים רואים זה מאות שנים את הסוגייה של השגת שלום בר-קיימא עם מוסלמים כבעייתית ביותר.
וכך מיצה המשפטן הסקוטי, פרופ’ ג’יימס לורימר (1890-1818), את הבעיה לפני יותר ממאה שנה בספרו The Institutes of the Law of Nations: “כל עוד קיים האיסלאם, הפיוס של מאמיניו אף עם היהודים והנוצרים, ועוד יותר מזה עם כלל האנושות, יישאר בעיה בלתי פתירה... ככל שהדבר מצער, מעתה ועד לעתיד הבלתי הנראה לעין, עלינו לצמצם את ההכרה הפוליטית שלנו באותן השקפות הדוגלות ב"חייה ותן לחיות”. במילים אחרות, הכרה מדינית – עם המשא ומתן והדיפלומטיה הכרוכים בה – יש להעניק לכל הדתות והתרבויות חוץ מהאיסלאם, שאינו מכבדת את הרעיון של “חייה ותן לחיות”, כפי שמעיד הקוראן בין שלל ציוויו, אשר מצווה על הנאמנים לו “להצטרף לנכון ולאסור את האסור”, ובמילים אחרות – לכפות את השריעה על כל העולם”.
וכך, גם אם מרבית המוסלמים אינם מסתובבים בכל מקום ומשמיעים את העמדה המוסלמית הדיכוטומית, שמעמתת את האיסלאם עם שאר העולם – וגם אם אפשר שרבים מהם אינם ערים לה – הרי בן-לאדן, האיש רב-התלונות, משמיע עמדה זו במפגיע (והרי זו דרכו של אל-קעידה זה מכבר: לשכנע את המערב – שבאופן כללי מגלה בורות בכל הקשור בתורותיו הלוחמניות של האיסלאם – כי ג’יהאד הוא תוצאת לוואי של מדיניות חוץ, ובד בבד להסית את המוסלמים לג’יהאד, תוך הדגשת אופיו המחייב).
פשוט עניין של סדר עדיפויות
בחזרה לבן-לאדן ולמנשריו. למרות כל הדיבורים על היותה של ישראל שורש הבעיה, את עמדתו האמיתית חשף האיש בדבריו הבאים, שאותם כיוון לחבריו המוסלמים דוברי הערבית זמן קצר לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר: “דְברנו עם המערב הכופר והסכסוך שלנו איתו נובעים בסופו של דבר מתביעה אחת – זו הדורשת את תמיכתנו המוחלטת, המשלבת עוצמה ונחישות, בקול אחד: האם כופה האיסלאם את מרות שלטונו על העמים בכוח החרב, באורח גשמי גם אם לא רוחני, או שלא כך? והמשיך בן-לאדן ואמר: “ובכן, האיסלאם מעמיד שלוש אפשרויות. האחת, כניעה מרצון, דהיינו התאסלמות; השנייה, תשלום הג’יזיה, שהיא כניעה גשמית, גם אם לא רוחנית, לסמכות האיסלאם; והשלישית – החרב, שכן אין זה מן הצדק לאפשר לכופר לחיות. סיכום זה נועד לכל אדם ואדם: היכנע, חייה תחת מרות האיסלאם, או מות” (מתוך The Al Qaeda Reader, עמ’ 42).
הבחירה הזו בין שלוש האפשרויות – המרה, דיכוי, או מוות בחרב – היא-היא שורש הבעיה. כל הדיבורים האיסלאמיסטיים על היות הג’יהאד תוצר של מדיניות החוץ של ארה"ב, הם שקר וכזב. כאשר קבע בן-לאדן במנשרו האחרון כי “השמרנים החדשים בארה"ב – ולא המוג’אהידין – הם שכפו את המלחמה עליכם”, הוא פשוט שיקר. המשפט המוסלמי, כפי שהוא עצמו תיאר, כופה את המלחמה בין מוסלמים ללא-מוסלמים מזה יותר מאלף שנה, עוד לפני שהשמרנים החדשים – שלא לדבר כלל על מדינת ישראל – באו לעולם.
לכן, כנגד כל תלונותיו וקושיותיו של בן-לאדן נותרה רק שאלה מתריסה אחת, הדורשת – כלשונו של בן-לאדן – את תמיכתנו המוחלטת, המשלבת עוצמה ונחישות, בקול אחד: גם אם כל תלונותיכם נגד ישראל והקובלנה בדבר תמיכה אמריקנית בישראל היו נכונות, מדוע אתם באים אלינו – אויביכם המרים, על פי תפיסת עולמכם שלכם – ותובעים מאיתנו ויתורים כלשהם?
כדי להבין טוב יותר את העמדה הזו, הנה משל: נניח כי לשכנך החלש ממך יש עימך מחלוקת באשר לגבול בין מגרשיכם. עם זאת, אתה יודע ללא צל של ספק, שהוא רואה בך את “אויבו המושבע”, בשל אמונותיך או אורחות חייך, ודבר חוץ מכניעה לו ומאימוץ אמונתו ואורחות חייו לא יספק אותו. יתר על כן, אתה יודע אל-נכון, שברגע שיחוש כי העוצמה בידו, הוא לבטח יתקוף אותך, על מנת לכפות עליך את אורחות חייו. אין ספק שבהקשר שכזה, בין אם למחלוקת על הגבולות יש בסיס עובדתי כלשהו ובין אם לאו – עשיית ויתורים לטובתו, ביודעך כי עוינותו לעולם לא תשכך, אלא רק תתגבר ותתעצם מתוך בוז לחולשתך – אינה אלא התאבדות מודעת. ואף-על-פי-כן, זהו בדיוק מה שקורה, כשארה"ב עושה ויתורים כלשהם לאיסלאמיסטים.
מבחינת האיסלאמיסטים, אנו ה"כופרים” – ישראלים ואמריקנים כאחד – הננו למעשה אויבים לכל דבר ועניין. זהו ההקשר שבו יש לדון בתמיכתה של ארה"ב בישראל. היותנו שנואים ואויבים עקב נסיבות מדיניות זמניות, היא משנית לחלוטין לשנאה אלינו עקב הבדלים תהומיים ובעלי אופי קיומי. כאשר תינתן תשובה נאותה לשאלה הקיומית והחשובה יותר, אז – ורק אז – יש לפתוח בדיון על הקובלנות הפוליטיות. עד אז הן בעלות חשיבות אפסית. זה פשוט עניין של סדר עדיפויות.
